תנ"ך על הפרק
רות ב
800
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(מ"ר) ושמו בעז. בכל מקום הצדיקים שמם קודם להם, וכן הכא, ושמו בועז, ולא ובועז שמו, ולמה כן, לפי שדומין לבוראם, דכתיב ביה (ר"פ וארא) ושמי ה׳ וגו׳ בוכן ושמו קיש, ושמו מרדכי, ושמו אלקנה, ולא כמו הרשעים שדרך הכתוב לכתוב שמם קודם כמו גלית שמו, נבל שמו, שבע בן בכרי שמו. ואע"פ דבלבן כתיב ג"כ ושמו לבן, אך התם יש דרשה מיוחדת שמלובן ברשעות. .
(שם) לכי בתי. א"ר ינאי, בת ארבעים שנה היתה ואין קורין בת אלא לבת ארבעים שנה גסתומים הדברים. ויש מי שפירש דקשה איך אמרה אחר אשר אמצא חן בעיניו דאיך לא יראה לנפשה משום מכשול, ע"ז אמר ר' ינאי דהיתה בת מ' שנה, שכבר נחו בה רגשי הנוער, ומ"ש אין קוראין בת אלא לבת מ' שנה הכונה שאין לפרש שהיתה עוד יותר משום דשם בת ענינו שעומדת לבנות בית, ומי שאינה נשאת עד מ' שנה שוב אינה יולדת, ולכן בכלל לא יונח שם בת על יותר ממ' שנה [מס' תפארת ציון], וע' בהגהות רד"ל ומש"כ בתו"ת פ' שמות בפסוק ויקת את בת לוי. ובזוהר שמות (י"ב) אתתא עד לא אזדווגת אתקרייא בת בתר דאזדווגת אתקרייא אשה (הר"מ ברלין). .
(מ"ר) ותלך ותבא. מהו ותלך ותבא, א"ר אלעזר, שהלכה ובאה הלכה ובאה עד שראתה בני אדם המהוגנים לילך עמהם דקשה ליה להדורש הזה כקושיא שבדרשה הבאה והא עדיין לא הלכה ואתה אומר ותבא, ודריש שהיתה יראה ללכת יחידה וחפשה אנשים מהוגנים שבהולכי הדרך שילוו אותה על דרכה, וכל זמן שלא מצאה הלכה ושבה. [שנת קי"ג ב׳]. ותלך ותבא. והא עדיין לא הלכה ואתה אומר ותבא הפי' דהי"ל לומר ותלך ותלקט בשדה וגו' ואח"כ ותבוא הביתה לנעמי ומהו דסמיך ותלך ותבוא ביחד. , א"ר יהודה בר סימון, התחילה לסיים לפניה הדרכים הכלומר לעשות לה סימנים בדרך כדי שתדע לשוב חזרה. .
(מ"ר) ויקר מקרה. מהו ויקר מקרה, א"ר יוחנן, שכל הרואה אותה מריק קרי ודייק מדלא כתיב ויקר מקרה לבא אל חלקת השדה, וכפירש"י כאן, ודריש ע"ד מ"ש (תענית ה' ב') כל האומר רחב רחב מיד נקרי, וזה לסבת יפיה הנפרז, וכן הכא. ועיין בעקדה מהר"י ערמאה. .
(שם) ממשפחת אלימלך. ויקר מקרה חלקת השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך, א"ר יוחנן שניתן לה ממי שהוא ראוי לפול בחלקה זמדייק יתור לשון אשר ממשפחת אלימלך, דהא כבר בפסוק א' יחס את בועז למשפחה זו, ודריש חלקת מלשון חלק. .
(שם) ה' עמכם. מכאן שבועז תקן לשאול שלום בשם חכי עד זמנו היו נמנעים ממנהג זה, מפני שחששו שע"י ההזכרה תמיד יבאו להוציא שם שמים לבטלה, וגם אולי יזכירוהו במקום הבלתי טהור, אך בועז ובית דינו ראו, כי בימיהם היו אנשים אשר בקשו להשכיח שם ה' מפי ההמון, לכן עמדו ותקנו שישאלו שלום בשם ה' כדי שיהיו רגילים בו, וע' ברכות נ"ד א'. .
(שם) הנצב על הקוצרים. על כמה היה ממונה, א"ר אליעזר בר מרים, על ארבעים ושנים, מנלן, דכתיב (ד"ה ב׳ ב׳) ויספר שלמה את כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל וגו' ויעש מהם שבעים אלף סבל וגו' טוסיפא דקרא ושלשת אלפים ושש מאות מנצחים להעביד את העם, והיינו שהיו אלו ג' אלפים ושש מאות נוגשים על אלו מאה וחמשים אלף עושי מלאכה, ולפי החשבון יגיע לכל אחד ארבעים ושנים [חוץ מאותן שש מאות שלא הגיע לכל אחד מהם כי אם ארבעים, ואיידי דזוטר לא קפיד הספר עלייהו]. , דעבד כן יכול קאים וידע מה דהוא עביד יר"ל מי שעושה כן שאינו ממונה כ"א על מ"ב יכול לעמוד ולהשגיח בהם כראוי ויותר לא יכול. .
(שם) למי הנערה הזאת. וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, אמר ר׳ אלעזר, דבר חכמה ראה בה, שתי שבלין לקטה, שלשה לא לקטה יאכשהיתה רואה ב' שבלים שנפלו מן הקוצרים היתה לוקטתן, אבל ג' שוכבות בא היתה לוקטתן, דכן קיי"ל ב' שבלים לקט, ג' אינו לקט, ובס' עין אליהו כתב אף דכן הוא מצד הדין [ר"ל וא"כ מאי דבר חכמה יתירה ראה בה], אך הגרים בכלל אין בקיאין בדיני המצות ובה ראה חכמה יתירה בזה על שארי הגרים, עכ"ד, וגם לא כל העניים נזהרים בזה שסומכים על מחילת בעה"ב, ובה ראה הרבה חכמה שדקדקה בפרט זה כפי שורת הדין. , במתניתא תני, דבר צניעות ראה בה, עומדות – מעומד, נופלות – מיושב יבר"ל שבלים עומדות ששכח בועז לוקטת מעומד [דשכחת קמה נמי הוי שכחה], ושבלים שנשרו מן הקציר היתה לוקטת מיושב ואינה שוחה ליטלן משום צניעות. .
(שבת קי"ג ב׳) נערה מואביה היא. [אמר ליה, את אמרת מעשיה יפים ונעימים, והלא נערה מואביה היא, אלא גבירתה רפאה לה] יגהנער הבין בשאלת בועז כי הפיקה רצון ממנו, וחשש שמא עיניו נתן בה וקנא בה, ולכן רצה להקטין ערך פעולותיה שנראו לבועז לנאים ויפים, ואמר, כי היא בעצמה באמת רוח מואביה בה, וקצת מעשיה הטובים באו לה רק מנעמי, ולכן היא מצד עצמה אינה ראויה לשום עליה עין לטובה. .
(מ"ר) זה שבתה הבית מעט. אמר ליה, תפסה מעט לאותה שאתה בבית שהיא מצפה לה ידיתכן דחשש הנער שמא יקצוף עליו בועז על שנתן לעניים חדשים לבוא אל תוך שדהו הקדים להתנצל לפניו כי אך מעט לקטה למען נעמי שנשארה בבית ומחכה לה, כלומר שאין לה מקור אחר למחיתה. .
(שם) בשדה אחר. על שם לא יהיה לך אלהים אחרים, וגם לא תעבורי מזה, על שם זה אלי ואנוהו, וכה תדבקין עם נערותי – אלו הצדיקים שקרויין נערים טוי"ל דק"ל לבעלי המדרש הלא לקמן פ' כ"א אמרה רות לנעמי גם כי אמר אלי עם "הנערים" אשר לי תדבקין וכאן אמר עם נערותי ולזה דרשו זה הדרש ועיין לקמן במדרש בפסוק זה. , שנאמר (איוב מ׳) התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך טוושם דרשו הפסוקים על סעודת לויתן ועל השכר של צדיקים לעתיד לבא, וע"ד רמז דריש כאן כן לפי שקשה ליה דאחר שאמר אל תלכי ללקוט בשדה אחר למה ליה עוד לומר לא תעבורי מזה, לכן סמך לדרוש על עבירת הדת לחזקה ולאמצה בדרכה החדשה, דרך הקודש. .
(שם) תדבקין עם נערתי. וכי דרכו של בועז לדבק עם הנשים טזהנה הדיבוק כאן קאי עליה עם הנערות, אך לישנא בעלמא מדייק דהלשון תדבקין עם נערותי אינו עולה יפה, דכן מצינו ותדבק נפשו בדינה, וכדומה, ולפי מעלתו של בועז לא הו"ל לבטא לשון גס כזה אלא לשון נקיה כמו וכה תהיי או תתרועעי וכדומה. והב"ח מביא בשם ס"א, לדבר עם הנשים, ובש"ס כ"י (עי' דקדוקי סופרים) לדבר עם האשה והיא גירסא נכונה. , א"ר אלעזר, כיון דחזי ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, אמר, שרי לאדבוקה בה.
(שבת קי"ג ב׳) להכירני. מלמד שנתנבאה שהוא עתיד להכירה כדרך כל הארץ יזבדרך אישות בחופה וקדושין. דעל כזה יונח גם לשון הכרה שהוא קרוב ללשון ידיעה, וידע אדם, ואיש לא ידעה, וכדומה. וכן הוא בלשון רבנן, אע"פ שכנסה לא הכירה עד לאחר ל' יום (ירושלמי יבמות פ"ד ה"ט) והיא באמרה בלשון זה המורה גם כן על הכרה לטוב היתה כמתנבאה על ההוראה השניה אשר לפעל זה. וטעם הדרשה בכלל הוא מיתור לשון להכירני, דדי היה לומר מדוע מצאתי חן בעיניך ואנכי נכריה. .
(מ"ר) הגד הגד לי. למה שתי פעמים, הוגד לי בבית, הוגד לי בשדה יחהיינו מהנהגתה הישרה בבית ובשדה. וע' בפי' הר"ן לנדרים ל"ז ב' דמשמע שבמסורה כתוב את כל אשר עשית, אבל במסורות שלנו לא נמצא במציאות מלה את, אכן כבר כתבו התוס' בשבת נ"ה ב' דבכמה מקומות חולקת המסורה שבימי הגמרא עם המסורה שלנו. .
(מ"ר) אחרי מות אישך. אף אחרי מות אישך, ואין צ"ל בחיי אישך יטבהכרח צריך לפרש כן, דאל"ה אין זה שבח אלא גנאי, דמשמע דרק אחרי מות אישה עשתה חסד עם חמותה ולא בחייו, והרי זה קנטור לה. .
(שם) ותעזבי וגו׳. ותעזבי אביך ואמך – מעבודת כוכבים שלך, שנאמר (ירמיה ב׳) אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני, וארץ מולדתך – זו שכונתך כיתכן דראה לדרוש כן משום דבעלמא בעניני עזיבות כאלה סידר הכתוב מקודם את העם וארץ מולדת ואח"כ אב ואם, כמו באברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, ובתהלים מ"ה שמעי בת וראי וגו' ושכחי עמך ובית אביך, משא"כ כאן סידר המאוחר מקודם, ולכן דריש באופן כזה שיהיה הסידור על הסדר, ומה שרבותא יותר תפס מקודם. .
(שם) תמול שלשם. מהו תמול שלשום, שאלו באת תמול שלשום לא היינו מקבלים אותך כאדרק אז נתחדשה ההלכה מואבי ולא מואבית, וכמבואר לעיל פרשה א' פסוק כ"ב, וא"כ כוונה את השעה. ואמנם לא נתבאר לאיזו תכלית הגיד לה זה עתה שאינו שייך לעיקר הענין דאיירי רק בעיקר רעיונה ומעשיה שעשתה, וי"ל דבא בזה לנחמה, משום דחיי הגרים בזה"ז רע מאד, כמבואר בדרשה הבאה, מפני מה גרים בזה"ז מעונים ויסורים באין עליהם מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינה, ר"ל ששהו עצמן להתגייר עד כה, וזה רמז לה בועז כי היא לא תדאג על זה, דלה אין שייך טעם זה, יען דאם באה מקודם להתגייר לא קבלוה, משום דאך זה עתה נתחדשה ההלכה לקבל הנקבות ממואב, ואם כן לא יהיו חייה קשים כחיי כל הגרים, ואדרבה תקבל שכר הגון, וזהו ענין המשך דבריו ישלם ה' פעלך וגו'.
וגם י"ל דרצה בזה להודיע לה בכלל מחידוש ההלכה שהנקבות ממואב יתקבלו לקהל, כי לולא זאת היתה מתיאשת מכל הענין שנסתבב בהמשך הדברים. .
(ירושלמי יבמות פ"ח ה"ג] ישלם ה׳ פעלך וגו׳. תניא, אחרים אומרים, מפני מה גרים בזה"ז מעונין ויסורים באים עליהם, מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינה, א"ר אבהו ואיתימא ר׳ חנינא, מאי קרא, ישלם ה׳ פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו כבפירש"י אשר באת שמהרת ולא אחרת, עכ"ל. אם כונתו לדייק מאשר באת, קשה איפה מרומז מהירות בלשון אשר באת, (אם לא דדריש אשר מלשון אשור הייא (שבת קי"ט א', וגיטין ל"ד א' וברש"י שם) מענין התחזקות וזריזות), אך הכונה דמאחר דהוא מברך ומבטיח אותה שתהא משכרתה שלמה משמע שלא שהתה, דאלו שהתה הרי היו פוחתין ממשכרתה עבור השהוי, וא"כ לא היתה המשכרת שלמה, ומה שלא באה עד עתה הוא כמ"ש בדרשה הקודמת שאלי באת תמול שלשום לא היינו מקבלים אותך (ועי' בתוס' כאן, ד"ה אשר), וזהו שכתב רש"י אשר באת [ולא קאמר אשר אמרת], משמע שמהרת לעשות ולא אחרת את העת הרצויה, דכך היה במשמע הלשון, אשר אמרת – שחשבת לבא ועוד לא באת, משא"כ אשר באת משמע תכף למחשבה ביאה. .
(יבמות מ"ח ב׳) משכרתך שלמה. שלמה כתיב, רמז לה ששלמה יצא ממנה כגוכעין הרמזים לקמן פסוק י"ד יעו"ש. ויתכן דדייק כפל הענין בפסוק זה, דהיינו ישלם ה' פעלך והיינו ותהי משכורתך שלמה, דבודאי אם הקב"ה ישלם כדי הפעולה הרי ממילא המשכרת שלמה, דאין הקב"ה מקפח שכר פעולה, ולכן דריש ע"ד רמז. ולפנינו במדרש חסרה דרשה זו, אך כ"ה בילקוט, וכפי הנראה נשמטה מן המדרש. [מ"ר) לחסות תחת כנפיו. א"ר חסא אשר באת לחסות תחת כנפיו – בא וראה כמה גדול כחן של צדיקים ושל צדקה ושל גומלי חסדים שהן חסין בצל מי שאמר והיה העולם, וכה"א (תהלים ל"ו) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון כדוענין הגמ"ח של רות מפורש לעיל פרשה א' פסוק ח' יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי, וכן בפסוק הקודם הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך, ולפנינו במ"ר הלשון קטוע ומשובש, ולכן נתן מקום לכמה ספרי דרוש לפלפל בו, והעתקנו כפי הנאות לענין. .
(מ"ר) כאחת שפחתיך. אמר לה, חס ושלום, אין את מן האמהות אלא מן האימהות כהובילקוט הלשון אמר לה, לא תאמר כדין, חס ושלום, אי את נמנית מן האמהות וכו', ולא נתבאר הרמז מאין דרשו כל עיקר דרשה זו, והמפרשים פירשו בדוחק גדול, [וע' בנמוקי רמב"ן ס"פ מטות שכתב דהדיוק הוא מדכתיב בפסוק שאחר זה ויאמר לה בעז והה"א בלי מפיק וקרינן כמו לא באל"ף, והכונה כי בעז ענה על דבריה לא, לא יהיה הדבר הזה וכמו שהביא המדרש כאן עוד שני מקומות דכתיב בהון לה בלי מפיק והכונה כמו לא], ויש להוסיף עוד דשייכא דרשה זו עם הדרשה הבאה גשי הלום דרמז לה שעתידה מלכות בית דוד לצאת ממנה, ולא נתבאר למה דוקא כאן רמז לה זה, אלא שזה היתה תשובה למה שאמרה ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך, אמר לה "לא" חס ושלום שתהיי מן האמהות שהרי עתידה מלכות לצאת ממך ולא יתכן שתצא משפתה זו אלא מן האימהות וכמש"כ בהו ומלכים מחלציך יצאו. .
(שם) גשי הלם. א"ר אלעזר, רמז רמז לה, עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך דכתיב ביה הלום, שנאמר (ש"ב ז׳) ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ ויאמר מי אנכי כי הביאתני עד הלום כועיין מש"כ באות הקודם. .
(שבת קי"ג ב׳) ואכלת מן הלחם. רמז רמז לה, זו לחמה של מלכות [שעתידה לצאת ממנה], שנאמר (מ"א ד׳) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת וששים כר קמח כזר"ל רמז לה הגדולה והעושר הרב אשר למלכות שלמה העתיד לצאת ממנה. .
(מ"ר) וטבלת פתך בחומץ. א"ר אלעזר, מכאן שהחומץ יפה לשרב כחר"ל יפה לשכך חום, לפי שטבע כל דבר חמוץ נוטה לקרירות, וטבע הקוצרים בעת החום להתייעף מפני היגיעה והחום לכן אוכלין פתן בחומץ, וממילא מבואר שלכל אדם בעת השרב טוב הטיבול בחומץ. , ור׳ שמואל בר נחמני אמר, רמז רמז לה, עתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחומץ, ומנו – מנשה כטואע"פ שהרבה ממלכי יהודה הרשיעו, אך הוא נתיישן הרבה ברשעתו, חמשים וחמש שנים, ובזה נמשל לחומץ שכל שמתיישן יותר קשה יותר. .
(שבת קי"ג ב׳) וטבלת פתך בחמץ. שכן דרך הקוצרים להיות טובלין פתן בחומץ לכמש"כ לעיל אות כ"ח. וגם יש לפרש הכונה ע"פ מ"ש בב"מ פ"ט א', רשאים פועלים לטבל פתם בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה, והיינו משום דהציר מגרר כוסף האכילה, וחומץ הוא כעין ציר, ולכן דרך הקוצרים להיות טובלין פתם בחומץ כדי לגרר כוסף האכילה. .
(מ"ר) ותשב מצד הקצרים. מצד הקוצרים ולא בתוך הקוצרים – א"ר אלעזר, רמז רמז לה, שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק לאכל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכן או אצלו, ופירש"י רוה"ק נזרקה בו ונרמז למלכות בית דוד היוצא משניהם שעתידה לחלק, ואלו ישבה בתוכם לא היה ניכר הרמז להפסקה בין שניהם, וע"ע באות הבא. ויש להבין מנין לו לרש"י ז"ל לומר דהקוצרים הפסיקו בינו לבינה הלא י"ל שישבה מצד הקוצרים אשר לצד בועז וא"כ לא היה הפסק ביניהם. אמנם י"ל דהדיוק של רש"י ז"ל הוא דהו"ל לומר בצד בבי"ת (ועי' אלשיך ז"ל דאמר על זה דאמר מצד ולא בצד רעיון לפי דרכו) דמלת מצד משמע הרחק מן הקוצרים וא"כ אם נאמר דישבה מצד הקוצרים הנוטה לצד בועז והיא ישבה רחוק מהקוצרים א"כ ישבה מצד בועז והו"ל לומר ותשב בצד בועז אלא ע"כ דישבה הרחק מן הקוצרים בצד השני של הקוצרים שלא כנגד בועז וא"כ היו מפסיקים. .
(שבת קי"ג ב׳) ותשב מצד הקצרים וגו'. ותשב מצד הקוצרים – רמז רמז לה שעתידה מלכות בית דוד להנצד ממנו לשעה לבלהנצד הוא מלשון צדיה, ורומז למ"ש חז"ל דכל אותן ו' חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום לא היה לו אז דין מלך, או דהכונה לעת הגלות בכלל שאז תפסק מלכות בית דוד, אבל עתידה לחזור, יען שגם המלך המשיח מבית דוד הוא. ונראה לנכון פירוש זה ממה דדריש במ"ר כאן דרשה כזו שעתידה להנצד מלכותן על דוד ועל שלמה ועל חזקיה ועל מנשה. , ויצבט לה קלי – רמז לה שתחזור לו מלכותו לגהלשון ויצבט פירושו אחיזה, ורמז לה שאע"פ כן יהיה אוחז במלכותו. .
(מ"ר) ותשב מצד הקצרים וגו׳. ותשב מצד הקוצרים – מצד הקוצרים ודאי לדר"ל כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכן או אצלו, דבתוכן לא הושיבה משום שמא יכשלו בה, וגם אצלו לא הושיבה שלא יחשדוהו, והוי הפי' מצד הקוצרים ודאי – ברור ונראה מצד כל הקוצרים לא מצד וסמוך להם. , ויצבט לה קלי – קליל זעיר בשתי אצבעותיו להזה דריש מלשון ויצבט שענינו אחיזה והושטה קלה בראשי אצבעות, והיינו שהושיט לה בעצמו בראשי אצבעותיו, ואולי כדי להראות לה אותות התקרבות שלא תתבייש. והמפרשים פרשו קליל זעיר שפירושו מעט מזער, והיינו שהושיט לה מעט קלי, אבל לא נתבאר למה צמצם לה כל כך. ולי נראה דהלשון זעיר שבמדרש אינו תואר על כמות הנתינה אלא על ערך קלית השעורים, והיינו שהיה קלוי מעט, ואולי הוא מפני שנוחים הם למאכל בשיעור קליה מועטה ובא להוציא בזה מלשון קלוי שפירושו קלוי הרבה. .
(שם) ויצבט. מהו לשון ויצבט – [לשון אחיזה והושטה הוא] לוועיין מש"כ באות הקודם. .
(חגיגה כ"ב ב׳ וברש"י) ותאכל ותשבע ותתר. א"ר אלעזר, רמז רמז לה, ותאכל בימי דוד, ותשבע בימי שלמה, ותותר בימי חזקיה לזכל אלה רמזים הן לה על העושר והגדולה שיהיו לאלה המלכים שיעמדו ממנה. ויש לפרש באור הענין ותותר בימי חזקיה ע"פ הכתוב גבי' (ישעי' ז') והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן, והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה, כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ושית יהיה, ור"ל, כי כל כך יהיה רבוי הטובה עד כי לא יחושו לעזוב אותם, וזוהי הכונה ותותר בימי חזקיה. , ואיכא דאמרי, ותאכל בימי דוד ושלמה ותשבע בימי חזקיה, ותותר בימי רבי לחוהוא יצא ממשפחת דוד המלך שבא מרות, כמבואר בכתובות ס"ב ב'. , דאמר מר אהורייריה דרבי הוי עתיר משבור מלכא לטאהוריירי הוא הממונה על סוסים ופרדים. , במתניתא תני, ותאכל בעוה"ז, ותשבע לימות המשיח, ותותר לעתיד לבא מזה נדרש על רות עצמה שזכתה לשני שולחנות עם יתרון לעתיד לבא. .
(שבת קי"ג ב׳) אשר עשיתי עמו. אשר עשה עמי לא נאמר, אלא אשר עשיתי עמו, מלמד שיותר מאשר בעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית, לפיכך אמרה רות אשר עשיתי עמו, הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת מאמפני שזכות הצדקה גדולה ומרובה הרבה מאד מהוצאת העשיר לצדקה. .
(מ"ר) ברוך הוא לה׳. א"ר יוחנן, לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך אצל זקן לברכו, שהרי בועז בן פ׳ שנה היה אז ולא נפקד, וכיון שהתפללה עליו אותה צדקת מיד נפקד, שנאמר ברוך הוא לה׳ מבוע"ע לקמן פ' ג' פ' י', ומה שאמר אצל זקן פירושו חכם וצדיק וכמו שמסיים וכיון שהתפללה עליו אותו צדקת, ואף דיש לפרש כאן זקן כמשמעו בא בשנים וכמ"ש נעמי (א' י"ב) כי זקנתי מהיות לאיש, אך לסתם זקן שאין לו מעלה רוחנית אין כל יתרון, אלא ודאי כמש"כ, וע"פ מ"ש אין זקן אלא מי שקנה חכמה, ולכן פשוט דגם תפלת חכם צעיר מועילה, ומה שתפס זקן הוא ע"ד ההוה דסתם זקן קנה חכמה כמש"כ באיוב ורוב שנים יודיעו חכמה, וכמ"ש בב"ב קט"ז א' מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם שבעירו ויבקש עליו רחמים, ועיין מש"כ בתו"ת פ' חיי בפסוק ואברהם זקן. .
(שם) את החיים ואת המתים. את החיים – שזן ופרנס את החיים, ואת המתים – שנטפל בתכריכיהון מגבפי' מהרזו"ו כתב וז"ל, ולעיל (א' ח') ותאמר נעמי לשתי כלותיה יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים שנטפלתם בתכריכיהון, בהכרח צ"ל שכאשר מתו בעליהון מחלון וכליון ולא היה להם תכריכין הלכו אצל בועז קרוביהם ונתן להם תכריכין, ושניהם אמת, שהן והוא עסקו בתכריכיהון, עכ"ל, וכמה מן הדוחק הוא, אבל י"ל דהתואר אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים אינו מוסב כתואר לבועז רק להקב"ה, וכמו הלשון מעם ה' אשר באת לחסות תחת כנפיו, והבאור שנטפל בתכריכיהון, שאע"פ שלא נשאר להן לנשי מחלון וכליון מבעליהון מאומה אפ"ה עזר ה' להן להטפל בתכריכיהון, וא"כ ענין זה מכוון להדרשה דלעיל (א' ח') שהבאנו. .
(שם) קרוב לנו האיש. א"ר שמואל בר נחמני, בועז גדול התר היה והאשה עשתה אותו קרוב להן, שנאמר קרוב לנו האיש מדהכונה כיי רצתה נעמי בזה להתהדר לפני רות בערך משפחתה, ולכן לא אמרה קרובים אנו להאיש אלא כי קרוב האיש לנו, ומי נתלה במי, קטן נתלה בגדול, ובזה ערכה ערך משפחתה גבוה מערכו של בועז עד שהוא מתיחס לה. ולמדה בזה לרעיון ודברי בעלה אלימלך שהיה רגיל לאמר אלי תבא מלכות כמבואר בריש המגילה בשם אלימלך. .
(שם) ותאמר רות המואביה. [מה ת"ל המואביה], אלא בודאי מואביה היא זו, שהרי הוא אמר (פסוק ח׳) וכה תדבקין עם נערותי, והיא אמרה עם הנערים אשר לי מההתואר מואביה כאן הוא מיותר, ודריש מפני שנכשלה בדבור מגונה בשנותה את דברי בועז, ושם מואב עיקרו מגונה הוא כמבואר בתורה פ' וירא, והוא ע"ד שאמרו זרוק חוטרא אאוירא ואעיקרו קאי.
ואולי י"ל דהכונה במ"ש בודאי מואביה היא זו ולא ידעה לדבר כן בשפת הקודש ולא הבחינה בין לשון זכר ובין לשון נקבה, אך נעמי הכירה את סלפה בלשון, ותקנה זאת בהמשך דבריה אל רות. .
(שם) קציר השערים וגו׳. [הנודר עד הקציר – אסור עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים, ואע"פ דכתיב קציר השעורים וקציר החטים – בדרום ארץ ישראל איירי, ומתניתין בגליל איירי] מור"ל הנודר סתם עד הקציר אסור עד קציר חטים שזמנו מאוחר מקציר שעורים, מפני שהשעורים ממהרין להתבשל, וטעם הדבר משום דהשעורים לגבי חטים נזרעים ונקצרים רק מעט, ולכן סתם דעתו של אדם לקציר היותר נכבד, והוא קציר חטים, ופריך הירושלמי, והא כתיב קציר השעורים וקציר החטים, אלמא דערך ענינם שוה, וא"כ אפשר שמכוין הנודר גם לקציר שעורים, ומשני דפסוק זה בדרום ארץ ישראל איירי, ושם זורעין וקוצרין שעורין במדה מרובה, לכן ערך שניהם שוה, משא"כ המשנה בגליל איירי, ושם זריעת שעורים מועטה מאד, ואין דעתו של אדם בסתם לשון קציר עליהם כי אם על של חטים, ולכן קיי"ל בדין זה דהכל לפי המדינה. והנה בירושלמי בא ענין זה בלשון קטוע וחסר ומשובש, והמפרשים נסתבכו בו הרבה, ואנו העתקנוהו ובארנוהו כפי הנאות ורצוי לענין. .
(ירושלמי נדרים פ"ח ה"ד) קציר השערים וגו׳. א"ר שמואל בר נחמן, מתחלת קציר שעורים עד כלות קציר חטים שלשה חדשים מזר"ל שישבו שלשה חדשים כשיעור ימי הבחנה הדרושים לגיורת, ואז החלה נעמי לבקש קרבת רות עם בועז כמבואר. .
(מ"ר)